<h1>תוספות ישנים — ר"ה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[ר"ה ל"ג ע"א] תנ"ה מתעסקין בהן עד שילמדו. ב' גירסאות כתוב' בספרים. ומתוך פי' הקונטרס משמע שכך הי' גורס מתעסקין בהן עד שילמדו ואפי' בשבת ואצ"ל בי"ט, הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפי' בשבת, אלמא אפי' לכתחילה אמרינן להו תקעו, והדר תני אין מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבינן הא לכתחילה לא אמרינן להו תקעו, לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין בהן עד שילמודו וכ"ש דאין מעכבין. ודבר תימה הוא, דהאיך יתכן לומר דבקטן שהגיע לחינוך מתעסקין בהן אפי' בשבת, והלא אין מצות היום בשופר. ועוד דגבי קטן שלא הגיע לחינוך קתני אין מעכבין לתקוע בשבת, אבל לכתחילה לא אמרינ' להו תקעו, ואמאי והא אפי' קטן שהגיע לחנוך שרי להתעסק בו שילמוד. ומיהו לפי' י"ל דהאי דלכתחילה לא אמר להו תקעו היינו דאנו צריך לומר להן תקעו, דאין חייב ללמדו, כיון דלא הגיע לחנוך, אבל איסור ליכא. והר"י מפרש איפכא דקטן שהגיע לחנוך אין מעכבין בשבת, אבל לכתחילה לא אמרי' להן תקעו, כיון דאיכא איסורא דרבנן, ומ"מ לא מיחייב להפרישן, כיון דאי לאו שבת, היה מצות היום בשופר. וקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין, כלומר שרי להתעסק אפי' בשבת ולאו משום דליחייב להתעסק בהם, וגירס' אחרת הכתובה בספרים מוכחה כפי' זה, שכתוב בהן מתעסקין בהן עד שילמדו ואפי' בשבת, ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בי"ט, הא בשבת מעכבין, הא אמרת רישא אין מעכבין לא קשיא הא בקטן שלא הגיע לחינוך, ואע"ג דתניא ביבמות פ' חרש [קי"ד ע"א] לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חתו' אלא מניחו תולש מניחו זורק, ומוקי לה אביי תולש בעציץ שאינו נקוב, זורק בכרמלית דרבנן, כי היכי דלא תפשוט מינה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, משמע דאיסורא דרבנן נמי לא ספינן ליה בידים. מיהו מ"מ הכא שרי להתעסק בו לתקוע אפי' בשבת, כיון דזימנין איכא מצוה בתקיעת שופר, ולא דמי לשאר איסורים. וכמו שפירשתי מוכח בריש ערכין [ב' ע"ב] דההיא דאין מעכבין, מיתוקמא בהגיע לחנוך, דאמרי' התם הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחנוך (דרבנן) [דתנן] אין מעכבין התינוקות מלתקוע.
[ר"ה ל"ג ע"א] הא גופא קשיא וכו'. תימה למה לא דייק הכי ממתניתין, דקתני רישא אין מעכבין התינוקות מלתקוע, הא לכתחילה לא אמרי' להו תקעו, והדר תני אבל מתעסקין בי"ט.
<h2>דף ג:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] מקדישין לעולם וגואלים לעולם. משום דבישראל לא יגאלו עוד אם עבר היובל ולא גאלה אין כח בידו שוב לגואלה אלא תהא מתחלקת לכהנים. ולוי המקדישו הוה יכול לגואלה כל ימות עולם אפילו עבר עליה היובל ולא גאלה, כך הגי' רש"י בשם רבו הלוי ז"ל, אבל שאר רבותיו גורסים מוכרים לעולם משום דכתיב בישראל גבי בתי ערי חומה [ויקרא כ"ה ט"ו] במספר שני תבואות ימכור לך, בתוך ב' שנים אי אתה רשאי, אבל לויים רשאין לגאול מיד. ופרש"י דהני ברייתות שנויות במסכת ערכין [כ"ו ע"ב] ולא איצטריכו אלא אגב גררא קא נסיב להו, דאיידי דתנא התם [כ"ד ע"א] גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא יגאל אחר היובל פחות משנה, תנא נמי גבי כהנים מקדשין וגואלין, ואיידי דתנא מקדשין גבי הדדי תנא נמי גואלין המכירה ומוכרין לעולם, ומיהו ה"נ נראה לגרוס מקדישין וגואלין לעולם, כדגרס ר"י הלוי, אבל לא גרס דמוכרין לעולם, דלא מיתניי' גבי יובל ולא שייכא כלל ליובל, וא"כ היכי יליף מיניה דליתנהו במצות יובל, ואת"ל משום דאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהגת, מיהו משום כן אין לנו לומר דלית להו מצות יובל.
<h2>דף ח:</h2>
[ר"ה כ' ע"א] הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי. פי' רש"י בניסן ותשרי שהמועדות תלוין בהן מקדשי לצורך ומאיימים העדים, בשאר ירחי אין מאיימין. והקש' רש"י מה צריך לנו בשאר ירחי לחסר או לעבר. ותי' דכמו ששנינו בערכין [ח' ע"ב] אין פוחתין מארבע חדשים מעוברין בשנה ולא נראה לעבר יותר מח', כדמפרש התם, משום דקדים ואתי סיהרא תרי יומי ומחזי כשיקרא. והר"י מפרש איפכא, בניסן ותשרי אין מאיימין דכיון דמועדים תלוין בהן אין מקדשין אלא על פי הראיה, כדפ"ל, דאם מאיימים העדים הוי קלקול המועדות, אבל בשאר ירחי מאיימין היכא דאיכא עדים.
[ר"ה כ"א ע"א] כי משכה תקופה עד (שיתא) [שיתסר] (ד)בניסן עבריה לההיא שתא. פי' רש"י לעבורי אדר, דאפי' יהא מעובר אדר יפול התקופה בחמיסר, וא"כ לא הוה תקופה בחודש ניסן. אפי' קסבר יום תקופה מתחיל בחידושו של לבנה [עי' סנהדרין י"ג ע"א] אינו כי אם עד י"ד. וכן הא דאמרי' בסנהדרין [מ"א ע"ב] עד כמה מברכין על הלבנה בחידושו עד רובו, אלא ודאי חידוש החודש הוי עד ט"ו. וה"פ עברוה לההיא שתא דלא סגי לעבורי לאדר ועדיין יפול התקופה בחמיסר, וא"כ לא יהא תקופה חדשה בחודש ניסן, דקסבר יום תקופה גומר, אבל אי לא, הוה תקופה חדשה בחידוש החדש דיום ט"ו מחידוש החודש. ובסנהדרין הקשה רש"י ולעברי' ב' ירחי, ומשני דקים להו לרבנן [ערכין ח' ע"ב] דאין מעברינן יתר מח'. מיהו תימה דקבעי בסנהדרין [י"א ע"ב] אם מפני התקופה מעברין, ותימה ולפשוט מהכא דמעברין. י"ל דה"מ מפני תקופת ניסן אבל מפני תקופת תשרי לא קים ליה לתלמודא אי מעברין אם לאו. וא"ת, ומ"ש. ואומר רבינו נתנאל, דגבי תקופה כתיב [שמות ל"ד כ"ב] חג האסיף תקופת השנה, והיינו שפיר חג האסיף, כיון דרוב השנה היא רגילה לבוא בזמן אסיפה, ונהי דהשתא לא אקלע בזמן אסיף לא מעברינן, אבל שמור חודש האביב שזהו מצות עשה השמר שיהא אביב של תקופה לעולם בחדש ניסן. והאידנא לא חיישי' להכי ולא מעברינן אלא לפי חשבוננו. וכן פי' ר"ח דעכשיו דלית אביב מעברינן על פי חשבוננו.
<h2>דף ט:</h2>
[ר"ה י"ט ע"ב] כמה עיבור שנה ל' [יום]. השתא משמע דעיבור שנה היינו אדר הראשון דהוה ל', וקשה דאמ' [סנהדרין י"ב ע"ב] שנה אינ' מתעברות אלא בסופ', א"כ אדר השני ה"ל למימר עיבור. וי"ל דאה"נ, מיהו הך עיבור כשמתעברים השנה מוסיפי' ל' יום כ"ט דאדר השני דהוה עיבור, וחד יומא דמעברי' אדר הראשון.
[ר"ה כ' ע"א] ואם היתה שנת עיבור חמשה. תי' דיכול להיות פעמים ששה, דח' שעות ותתע"ו חלקים, ד(ר)"ח דתתע"ו (עלה לשעה) עלה לסוף ל' שנה, יום אחד. ומיהו דברוב פעמים ארבע ובמ' המעברי' חמשה. [עי' תוספות].
<h2>דף י.</h2>
[ר"ה ל"ד ע"ב] לדידי לא סבירא לי. כלומר, שיהא צריך לחזור לראש כששהה לגמור כולה, ולא שיהא צריך להפסיק כשהגיע למבואות המטונפות, אלא מניח ידו על פיו וקורא ק"ש כדקאמר ר' יוחנן פרק מי שמתו [ברכות כ"ד ע"ב]. ונראה דקיימא לן כר' יוחנן דאם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, דקאמר ר' יוסי בהקורא המגילה [מגילה י"ח ע"ב] נקוט דרב ביבי בידך דמתניתין רב אמר אין הלכה כר' (יודא) [מונא] דאמר חוזר ושמואל אמר הלכה כר' (יהודה) [מונא] דאמר חוזר, דחיישינן ליחידאי, וכרב קיימא לן, ואפי' לית ליה דרב ביבי אלא כלישנא קמא דהתם דרב סבר הלכה ושמואל סבר אין הלכה, מיהו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן [ערובין מ"ז ע"ב]. והא דאמר פ' מי שמתו [ברכות כ"ד ע"ב] גבי היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו רב חסדא ורב המנונא פליגי בה, ומסיק רב אשי דכ"ע אם שהה חוזר לראש והכא בדלא שהה. נראה לומר דשאני התם דגברא לא חזי, וכיון דגברא חזי [בגליון, ס"א דחי] כ"ע סברי דאם שהה חוזר לראש, אבל היכא דגברא חזי כגון הכא בתרועת שופר, וכן אההיא דמטא למבואות המטונפות דיכול להניח ידו על פיו, וכל היכא דחזי גברא קיימא לן כר' יוחנן דאינו חוזר לראש. ומכאן יש לסמוך לקורא אמת ויציב ושהה לענות קדושה או דבר אחר דאינו חוזר לראש.
<h2>דף כא.</h2>
[ר"ה ו' ע"א] אזהרה לב"ד שיעשה. יש להקשות מהא דקתני בב"ק [ק"ב ע"ב] חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן הואיל וחובת הגוף הן, ותימה דהיכא מיירי, אי כשעבר עליו ג' רגלים חייבי חטאות נמי אמאי אין ממשכנין אותן, הא אמרי' אזהרה לב"ד שיעשוך. ואי דלא עבר ג' רגלים חייבי עולות ושלמים אמאי ממשכנין אותן עד שיעברו עליהן ג' רגלים. וי"ל, דאיירי בתוך ג' רגלים, אמנם אנו יודעים בו דכשיבא הזמן לא ישלם דמערמה הוא מתעצל מהן, יש לנו לכופו אפי' קודם הזמן, אבל חייבי חטאות ואשמות שהן משום בל תאחר, ומסתמא כשיבא הזמן יביאם אפי' יהא עתה מתעצל בהן אין כופין. בפיך זו צדקה. נפ"ל, כדכתיב [ישעיה מ"ה כ"ג] יצא מפי צדקה. אותו מלמד שכופין. תימה, פשיטא שכופין אותו, דאמרי' בכתובות פ' נערה [מ"ט ע"ב] בד"א בלא תעשה אבל במצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. וי"ל, דקרא אתא לומר דלאחר דכפינן ליה ורצה, הקרבן כשר, דס"ד כיון דכתיב לרצונו בשום כפיה יהא פסול, קמ"ל אותו דכשר.
<h2>דף כו:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] מקדישין לעולם וגואלים לעולם. משום דבישראל לא יגאלו עוד אם עבר היובל ולא גאלה אין כח בידו שוב לגואלה אלא תהא מתחלקת לכהנים. ולוי המקדישו הוה יכול לגואלה כל ימות עולם אפילו עבר עליה היובל ולא גאלה, כך הגי' רש"י בשם רבו הלוי ז"ל, אבל שאר רבותיו גורסים מוכרים לעולם משום דכתיב בישראל גבי בתי ערי חומה [ויקרא כ"ה ט"ו] במספר שני תבואות ימכור לך, בתוך ב' שנים אי אתה רשאי, אבל לויים רשאין לגאול מיד. ופרש"י דהני ברייתות שנויות במסכת ערכין [כ"ו ע"ב] ולא איצטריכו אלא אגב גררא קא נסיב להו, דאיידי דתנא התם [כ"ד ע"א] גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא יגאל אחר היובל פחות משנה, תנא נמי גבי כהנים מקדשין וגואלין, ואיידי דתנא מקדשין גבי הדדי תנא נמי גואלין המכירה ומוכרין לעולם, ומיהו ה"נ נראה לגרוס מקדישין וגואלין לעולם, כדגרס ר"י הלוי, אבל לא גרס דמוכרין לעולם, דלא מיתניי' גבי יובל ולא שייכא כלל ליובל, וא"כ היכי יליף מיניה דליתנהו במצות יובל, ואת"ל משום דאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהגת, מיהו משום כן אין לנו לומר דלית להו מצות יובל.
<h2>דף לג:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] מקדישין לעולם וגואלים לעולם. משום דבישראל לא יגאלו עוד אם עבר היובל ולא גאלה אין כח בידו שוב לגואלה אלא תהא מתחלקת לכהנים. ולוי המקדישו הוה יכול לגואלה כל ימות עולם אפילו עבר עליה היובל ולא גאלה, כך הגי' רש"י בשם רבו הלוי ז"ל, אבל שאר רבותיו גורסים מוכרים לעולם משום דכתיב בישראל גבי בתי ערי חומה [ויקרא כ"ה ט"ו] במספר שני תבואות ימכור לך, בתוך ב' שנים אי אתה רשאי, אבל לויים רשאין לגאול מיד. ופרש"י דהני ברייתות שנויות במסכת ערכין [כ"ו ע"ב] ולא איצטריכו אלא אגב גררא קא נסיב להו, דאיידי דתנא התם [כ"ד ע"א] גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא יגאל אחר היובל פחות משנה, תנא נמי גבי כהנים מקדשין וגואלין, ואיידי דתנא מקדשין גבי הדדי תנא נמי גואלין המכירה ומוכרין לעולם, ומיהו ה"נ נראה לגרוס מקדישין וגואלין לעולם, כדגרס ר"י הלוי, אבל לא גרס דמוכרין לעולם, דלא מיתניי' גבי יובל ולא שייכא כלל ליובל, וא"כ היכי יליף מיניה דליתנהו במצות יובל, ואת"ל משום דאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהגת, מיהו משום כן אין לנו לומר דלית להו מצות יובל.
[ר"ה כ"ט ע"א] קמ"ל וכו'. פרש"י יש גורסים נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים מיהו איתנייהו. ופי' דלא גרסי' ליה, דפשיטא דאיתנהו בכלל השמטת קרקע בין שלקחום הם מישראל מחזירי' ביובל, דלא נפקי מכלל כל המצות האמורות בתורה, וגם אם לקחו ישראל מהן מן האלפיים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם, פשיטא דיוצאי' ביובל, שהרי בתי ערי חומה דאין חוזרין לישראל ביובל חוזרים להם, אלא גרסי' קמ"ל ותו לא מידי. ומיהו י"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקע לענין מקדיש שדהו, דאם הקדיש שדהו אינו נחלט ביובל ובידו לגואלה אחר היובל, משא"כ בישראל דאם לא פדאה יהיו מתחלקת לאחיו הכהנים. ומיהו פי' רש"י וגירסתו נהירא, דאת"ל דגרסי' לי' וכדפרשתי, א"כ למה איצטריך למימר בשילוח עבדים מיהא איתנהו, לימא בהשמטת קרקע מיהא איתנהו כשמכר שדהו לישראל או לקח שדה מישראל כדפרשתי.
